לא הייתה לי משיכה לגברים אף פעם, לא לפני הטיפול ולא אחריו.
מה שהביא אותי לטיפול היה רצון 'להצליח' להימשך לבעלי ולחיות איתו חיי נישואין תקינים על כל המשתמע מכך.
כשפניתי לטיפול הייתי בת 20, נשואה טריה. התחתנתי מתוך אמונה ש"אני לא מכירה גברים, ויהיה בסדר, אגלה את המשיכה תוך כדי" דברים שאמרו לי בהדרכת כלות ורב שהתייעצתי איתו. לפני החתונה שמרנו נגיעה לגמרי. אחרי שהתחתנתי גיליתי שכל מגע עם בעלי מרתיע, במיוחד מגע מיני. די מהר אחרי החתונה נכנסתי לדיכאון, וערב הטבילה הייתי בהיסטריה, עד שלא יכולתי לתפקד. (היו כמה מקרים שבהם דחיתי את ליל הטבילה).
אז הייתי מאוד דוסית, ברסלברית, אופציה של גירושין וחיים בזוגיות עם אישה לא היו אופציה. גדלתי בחברה מאוד שמרנית, חרד"לית אפשר להגיד, ולהט"בים היו מחוץ לתחום.
בערך חודשיים אחרי הנישואין סיפרתי לו שאני חושבת שאני לסבית. לפני הנישואין שיתפתי אותו במשיכה ובקשר זוגי שהיה לי עם חברה מהאולפנה, הוא האמין יחד איתי שנתחתן ו"יהיה בסדר".
אני לא זוכרת הרבה מקום של בחירה ורצון, אלא פשוט הלכתי לאן ששלחו אותי
בעקבות השיחה הזאת הלכנו להתייעץ עם הרב שלו והרב הפנה אותנו לרב מסוים, שידוע שמתעסק הרבה בנושא של הומואים דתיים. אותו רב הפנה אותנו לאדם ש'מומחה לפסיכולוגיה', (אך בפועל אין לו שום הסמכה או תעודה רשמית כלשהי). אותו מטפל שלח אותי למטפלת שאצלה עברתי את הטיפול. באותה התקופה הייתי ממש מחוקה, מנטלית. אני לא זוכרת הרבה מקום של בחירה ורצון, אלא פשוט הלכתי לאן ששלחו אותי.
ההורים שלי ואף אחד אחר מהסביבה הקרובה שלי לא ידעו. היחידים שידעו היו בעלי, הרב שלו ומדריכת הכלות שלי. הרב והמדריכה הבטיחו שזה משהו שאפשר לטפל בו, שהמצב שלי לא כל כך גרוע. עם הבעל היה מאוד גרוע, נרתעתי ונדחיתי מהמגע שלו ומכל גילוי של חיבה או קרבה, והוא ניסה לקרב אותי עם מתנות, מכתבים, מילים טובות, עשה כל מה שהוא יכול כדי לקרב אותי אליו. הוא היה מאוד טוב אלי ורצה לעזור לי, היה מוכן לעשות הכל. כל זה שם אותי במצב עוד יותר לא נעים, והייתי מזייפת אהבה ומנסה להיות איתו כמה שפחות.
לא האמנתי שיש דרך אחרת חוץ מנישואין עם גבר, והוא היה באמת מקסים והכל, אז הלכתי לטיפול כדי להתאים את עצמי אליו.
המטפלת הייתה אברכית, בעלה למד בישיבה ידועה והיא לימדה במדרשה הקשורה לישיבה. היא הייתה מאוד נעימה ומרגיעה, אהבתי בסך הכל לבוא אליה.
היא לא הייתה בעלת תואר או הסמכה כלשהי לטיפול. היא עשתה קורסים של דמיון נובע ועוצמת הרכות, והדריכה הרבה בנות ונשים דרך המדרשה.
באתי אליה במשך שנה פעם בשבוע. כל פגישה עלתה 180 ₪ ונמשכה זמן לא מוגדר, בדרך כלל מאז שהגעתי עד שהייתי צריכה ללכת לאוטובוס האחרון. לפעמים היא הסיעה אותי ברכב שלה לתחנה כדי שאספיק אותו.
הטיפול היה בעיקר דיבורים, חלק בשיטת דמיון נובע (סוג של דמיון מודרך). פעמיים היא גם השתמשה בעוצמת הרכות – אני שכבתי על מיטת טיפול והיא נענעה אותי. קצת כמו מסאז' אבל לא בדיוק.
אחת מהעצות שלה הייתה לדמיין שמישהי אחרת נמצאת בסיטואציה, ובעצמי להתנתק מכל מה שקורה
דיברנו הרבה על האקסית שלי (שהייתי מאוד מאוהבת בה אז) היא חשבה שאם אשתחרר ממנה אז אוכל להיות עם בעלי. היא דיברה על זה שמיניות זה כוח שקיים אצלנו, ולא תלוי בדברים מבחוץ, ולכן אין סיבה שלא אוכל להנות ממין עם בעלי. היא ניסתה למצוא כל מיני סיבות למשיכה לנשים, וסיפרה כל מיני סיפורים על נשים שחשבו שהן לסביות אבל זה היה בגלל כל מיני דברים אחרים וכשהדברים האחרים נפתרו לא הייתה להן בעיה עם גברים. היא ניסתה למצוא פגיעה מינית בעברי (ב"ה לא הייתה) ואפילו העלתה מחשבה שאולי קרה משהו שאני לא זוכרת. היא גם ייחסה את המשיכה לנשים לשאיפה לרוחניות (כי איברי המין הנשיים הם הדבר הגשמי הכי קרוב למציאות של הנשמה לפני שהיא נכנסה לגוף, בלידה) ואמרה שאני צריכה ללמוד להיות פחות רוחנית ולהתחבר לעולם הזה עם גבר. בשלב מסוים היא כיוונה אותי לעשות דברים שאין לי רצון בהם, מתוך התחשבות בו ובצרכים שלו. היא שאלה שאלות די חודרניות על חיי המין שלי וניסתה לתת לי עצות פרקטיות איך להיות עם הבעל למרות שיש לי רתיעה גדולה מכך. אחת מהעצות שלה הייתה לדמיין שמישהי אחרת נמצאת בסיטואציה, ובעצמי להתנתק מכל מה שקורה.
רציתי 'להצליח' להיות בנישואין האלו, והגעתי לרמות גבוהות של יכולת משחק, כלפיו וכלפי עצמי. הייתי אומרת לעצמי שהמגע איתו נעים לי, למרות שזה היה סיוט מתמשך. כל זה גרם לי לקושי גדול להיות בחברתו, לחוסר חשק לחיות ולמחשבות אובדניות
באותה תקופה שמתי את עצמי ואת הרגשות שלי בצד, וניסיתי לתת כל מה שיכולתי, תוך הדחקה של כל מה שאני מרגישה. רציתי 'להצליח' להיות בנישואין האלו, והגעתי לרמות גבוהות של יכולת משחק, כלפיו וכלפי עצמי. הייתי אומרת לעצמי שהמגע איתו נעים לי, למרות שזה היה סיוט מתמשך. כל זה גרם לי לקושי גדול להיות בחברתו, לחוסר חשק לחיות ולמחשבות אובדניות. הפגישות איתה לימדו אותי איך להדחיק יותר טוב ולקבור את עצמי יותר טוב, וזה היה הרסני. אמנם לא היו עונשים כחלק מהטיפול על מחשבות על נשים או על אקסית שלי, אך ההכוונה לחיות איתו חיי נישואין מלאים היתה העונש הכי גרוע בשבילי. המטפלת לא הייתה מאיימת, אלא מאוד נחמדה, נתנה הרגשה נעימה ובטיפול עצמו הרגשתי טוב בסך הכל. אבל כל התקופה של הטיפול הייתה זוועה, הייתי מחוקה. השינוי היחיד שהרגשתי במהלך הטיפול זה רק פיתוח היכולת לשחק תפקיד שהוא לא שלי. החוויות מהתקופה הזאת נשארו טראומתיות, ואני עוד סובלת מחרדות והתקפי חרדה מאז. לא יודעת איך לתאר את ההשלכות הנפשיות ההרסניות של התהליך הזה ומציאות החיים הזו. זה כמו חור שחור בחיים שלי שהוא כל כך מסוכן שאני לא זוכרת ממנו כלום.
באתי אליה עם קושי ממש בכל סוג של מגע, ואחרי שנה בטיפול קיימנו זוגיות מלאה. היא ראתה בזה התקדמות, למרות ששיתפתי אותה במצוקה שלי ואף במחשבות האובדניות
המטפלת זיהתה 'התקדמות' במהלך הטיפול: באתי אליה עם קושי ממש בכל סוג של מגע, ואחרי שנה בטיפול קיימנו זוגיות מלאה. היא ראתה בזה התקדמות, למרות ששיתפתי אותה במצוקה שלי ואף במחשבות האובדניות. זה שאמרתי לה שבימים שאחרי אני רוצה למות, לא גרם לה להגיד לי שאולי נישואים זו פחות מסגרת שמתאימה לי…
הפסקתי עם הטיפולים כשהוא התגייס לצבא ולא היה כל כך בבית ואני התחלתי לעבוד בעבודה מספקת שנתנה לי מרחב שיכולתי קצת לחיות בו, ככה שלא הרגשתי עוד צורך בטיפול. עכשיו אני יודעת שהעבודה האינטנסיבית שעבדתי בה במשמרות מסביב לשעון, הייתה בשבילי מפלט מהמצוקה שהייתי שרויה בה. במקביל, באותה התקופה התגבשה אצלי ההבנה שאני לסבית ואין טעם לנסות לשנות את זה, בטח לא עם מישהי שרואה בזוגיות חד מינית חיסרון. הייתי בקשר וירטואלי עם לסביות דתיות והקשר איתן עזר לי לגבש את העמדה הזאת.
