הסיפור של ר"ל

זה נגמר בשלושה שבועות של דיכאון. בלי יכולת לצאת מהמיטה, אפילו לא לאכול. אני לא בן-אדם של רחמים עצמיים, באמת שלא. 

לא ידעתי לקרוא לזה בשם, רק ידעתי שזה לא דבר שמספרים. עם הזמן נכנסתי להכחשה מוחלטת

גדלתי בגבעת שמואל, משפחה דתית לאומית ששואפת למצויינות, סביבה איכותית וחזקה מכל הבחינות. זהותי המינית החלה להתפתח קצת לפני בר המצווה, בגיל כה תמים וחשוף. בגיל בו ילדים משתפים אחד את השני, את ההורים והאחים, את המורים והמדריכים, בתחושות ומחשבות ראשוניות. הבחנתי שאני נמשך לאיברים גבריים. לא רציתי להתאהב בגבר, זו לא היתה אופציה. לכן נותר רק הגוף. לא ידעתי לקרוא לזה בשם, רק ידעתי שזה לא דבר שמספרים. עם הזמן נכנסתי להכחשה מוחלטת. לא הרגשתי כלום, נסגרתי. כלומר לא ממש נסגרתי, יותר סגרתי. נעלתי את הרגשות במקום כל כך נסתר וחבוי, אפילו מעצמי. ככל שהתבגרתי, יותר ויותר מחסומים נערמו ביני לבין החוץ. הצחוק לא היה אמיתי, העצב לא חדר, לא כעס, לא פחד, לא אהבה ולא שנאה. ריק. וואקום. והעיקר, שלא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, היא תהרוס את חיי, כך חשבתי.
החברים הקרובים אלי כבר התרגלו לאדישות הזו, ההורים כבר התייאשו מחוסר השיתוף והמורים נהנו מתלמיד מצטיין ומופנם. והבור הרגשי התעצם והעמיק, התכחשות גורפת לכל מה שקורה, הצלחות וכשלונות, מעגלים נפתחים ונסגרים, ואני לא מעז לפתוח. רכבת ההרים של החיים דוהרת ועליה מונח בריפיון שק תפוחי אדמה.

בשירות הצבאי השתתפתי במבצע צוק איתן. עמדנו בשטחי כינוס, מוקפים בעצי הפרדס הירוקים, וחיכינו דרוכים להישמע אות הכניסה. ערכתי בדיקות אחרונות לציוד, צבעתי את הפנים חוץ מהזקן כי אחרי זה פשוט סיוט להוריד את הצבע הדביק הזה, וחשבתי. חשבתי על כל מיני סיטואציות שונות שאני יכול להיתקל בהן ואיך עלי להגיב, בלשון צבאית – מק"תגים (מקרים ותגובות). בהכשרתי אני קלע, ולכן ידעתי שסומכים עלי בזיהוי הכוחות שלנו לעומת האויב, חייבים להישאר חדים כל רגע. תוך כדי אני חושב על השיחות האחרונות עם המשפחה, ההורים היו באמצע יום עבודה והשיחות לא נמשכו זמן רב. עם רדת החשכה קיבלנו את הפקודה. נכנסים.

עיקר המשפט התנהל סביב המשיכה. מחשבות, החלטות, מעשים שביצעתי בעקבותיה. הכול. מצאתי מקום חרפתי. ובמה חטאתי?

יצאנו מהפרדס בשני טורים. מפקד וחייל מהשלישות ספרו כל אחד שעובר, נתנו טפיחה קלה על הכתף ומלמלו בהצלחה. זהו, אנחנו ספורים. התחלנו לצעוד בדממה מוחלטת. רווחים של כמה מטרים בין האחד לשני, למקרה שתיפול מרגמה. לאחר כמה דקות של הליכה, נעצר הכוח. העבירו סימנים מקדימה שאפשר לשבת, כנראה ייקח כמה זמן. התיישבתי עם התיק הכבד והסתכלתי לעבר היעד. מכות מצרים, פשוט ככה. פטריות עשן ענקיות, שובלי אש מהירים, הבזקי אור על הרקע השחור. והכול דומם, ללא שום רעש, כאילו סרט ללא פסקול. לא אזעקה, לא פיצוצים, לא צעקות ולא יריות. זה הרגע שהתחלתי להפנים לאיפה אני נכנס. לא אנושי ללכת בצעדים בטוחים לתוך מציאות בלהות. לא הבאתי איתי את התפילין. לא הנחתי כבר זמן רב, ועכשיו להתחיל מחדש? זו צביעות חשבתי. פרץ של מחשבות החל, אני מאמין? יש לי למי לפנות? האם אני ראוי בכלל לפנות? הרי הפניתי גב! אני אעשה דין לעצמי. אני יודע מי אני, מה עשיתי, מהן מחשבותיי ומה כוונותיי. דין שבסופו אקבע האם אני זכאי לצאת, ואיך. עברתי פרט אחרי פרט במהלך חיי. לא פספסתי מאום. החל מהילדות ועד לשעות האחרונות. משפט ללא רחמים, בלי הקלות ובלי תירוצים. זכאי, אשם. כל מעשה וכל תהייה. ככל שהתקדמתי בשנים, עיקר המשפט התנהל סביב המשיכה. מחשבות, החלטות, מעשים שביצעתי בעקבותיה. הכול. מצאתי מקום חרפתי. ובמה חטאתי? אני הרי חסמתי את עצמי מכל רגש. מצד אחד, אני אחראי לכל חלק ממני, מצד שני, אני רק בנאדם, בנאדם שמנסה לחסום את רגשותיו, אבל את המשיכה לא ניתן לכבות! אני אטפל בזה. לא אנוח עד שאצליח לגעת בשורש העניין. הכול הצלחתי לשפוט, מלבד זה. אף אחד לא יודע עלי, אף אחד לא חושד, ואולי טוב שכך. אולי מוטב להישאר שם ולמות מות גיבורים על פני הצער שאסב להורי? אולי המורשת חשובה יותר מהאדם עצמו? לאחר שאפרד מהעולם אשאר זיכרון בלב משפחתי וחבריי, האם לא כדאי שהזיכרונות יהיו כאלו שיתגאו בהם? קמים. ממשיכים לצעוד. הגענו לגדר. מכאן כבר אין דרך חזרה. נכנסנו לתוהו ובוהו. בלאגן אטומי. דיווחו לנו בקשר שמכונית תופת ניסתה להתפוצץ בסמוך לכוח ונוטרלה. רעשים מחרישי אוזניים של פיצוצים ויריות, הכול מלא עשן, לא מצליחים לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. תרנגולות וברווזים מקרקרים סביבנו. רצים באמוק. נצמדים לקירות הבתים ומקווים שגם המחבלים מבולבלים. ממשיכים להתקדם, עוברים בתים וחצרות. מדלגים, מטפסים, מתכופפים, העיקר לנוע ליעדים. בדרך רואים דברים. מראות שמתעכלים רק אחרי. מגיעים ליעדים ומתכוננים להסתערות. אני מוצב בחוד, רק טיפשים מסתערים בקור רוח. אולי לא רק טיפשים, אלא גם מי שחורץ את דינו באותם רגעים.

הייתי צריך להפנים שאין עתיד טוב או מקובל למשיכה גברית. שלא אוכל להקים בצורה כזו משפחה. שכולם בוגדים. כולם נואפים. כולם חוטאים. שאני חייב להשתנות

הסתיים המבצע ולאחריו גם השירות הצבאי. חזרתי לישיבה ולבית המדרש. שם החלטתי לפתוח את תיבת הפנדורה ולהתעמת בפעם הראשונה עם עצמי ועם המשיכה. קבעתי שיחה אישית עם הרב, לא הצלחתי להוציא את המילים "אני הומו" מהפה, רק סיפרתי בדמעות שאני מחזיק קושי גדול. לאחר מספר ימים ביקשתי לדבר איתו שוב. הפעם אמרתי לו במפורש לראשונה בקול, אפילו לעצמי, מי אני. השאלה הראשונה שלו היתה האם אני בטוח שאני לא מבלבל בין משיכה מינית לבין חברות קרובה. נפגעתי מאוד. אני מתמודד מול זה כל כך הרבה שנים ובשאלה אחת ביטל אותי, חושב שאני לא יודע להבחין בין חברות למשיכה. הוא שאל האם אני רוצה להשתנות ואני לא ראיתי שום אפשרות אחרת מלבד זה, גדלתי לזה. הוא הבטיח להתייעץ עם פסיכולוג ולחזור אלי עם מספרי טלפון. בינתיים התקשרתי בעצמי לעצת נפש, שם למען האמת לא הרגשתי אמפתיה ולמזלי לא המשכתי איתם. הרב חזר אלי עם שם וטלפון של מטפל. "בדקתי אותו ונשמע שהוא עובד בדרך טובה" הוא אמר. סמכתי על המילה שלו. צלצלתי למטפל, הצגתי את עצמי וציינתי שהרב הפנה אותי אליו. הוא לא הכיר את הרב ולא דיבר איתו. התעלמתי מזה, העיקר להמשיך. קבענו להיפגש אצלו בקליניקה בירושלים.

הוא הדריך אותי באילו נקודות בגוף לגעת בעצמי כדי להירגע מהמשיכה ומהלחצים. לחשוב על גברים זקנים

הגעתי למטפל, נראה מקום מסודר עם מזכירה ושני חדרים. נכנסתי אליו, דתי באזור שנות ה40 לחייו, מסביר פנים, והוא ציין שהוא מטפל סוציאלי ולא פסיכולוג. הוא ביקש שאספר על עצמי. בכיתי כל הפגישה ולא הוצאתי הגה. קבענו שאתחיל להגיע באופן תדיר כל שבועיים. במהלך הפגישות חפרנו בעבר, בילדות, ביחסים עם אבא, ביחסים עם אמא, עם חברים, עם מורים, עם כל אדם שאפשר לתלות בו את הסיבה לתקלה. הוא שאל אותי שאלה פשוטה – למה אני רוצה לשנות את המשיכה? כי היא אסורה כמובן, עניתי. הוא השיב שזה לא מספיק טוב, אסור שהטיפול יהיה תלוי ברמה האמונית שלי, צריך סיבה פנימית. יצאתי ממנו עם המון מחשבות. למה באמת אני רוצה להשתנות. והתחלתי לשנן לעצמי את הסיסמה שאני רוצה להקים משפחה ובשביל זה אעשה הכל. חזרתי אליו עם הסיבה הזו והוא התרצה. הוא הבהיר לי שמשיכה מינית זה כמו שביל שאנו דורכים עליו. ככל שנתמיד בו יותר כך יהיה יותר מפולס וקל להליכה. לדבריו, התרגלתי שנים ללכת בשביל לגברים ולכן קל לי להמשך לשם בעוד השביל לנשים עדיין סבוך ולא מפולס. עם הזמן השביל לגברים יתעמעם והשביל לנשים יילך וייסלל. המטפל השתמש בטכניקות שונות כמו היפנוזה, דמיון מודרך, תרגילים לשינוי מחשבה ותודעה, ובעיקר לגרום לי לשמור על מוטיבציה מאוד גבוהה להשתנות. הוא ביקש ממני לעצום עיניים ולדמיין אישה יפה, לתאר לו אותה ולפרט כיצד אנחנו מקיימים יחסי מין. שיטות שונות לפירוק המשיכה לגברים כאשר היא מתעוררת, כמו מיקוד המחשבה באיבר בודד ובחינה שלו לפרטים כך שזה לא יראה יותר מיני. הוא הדריך אותי באילו נקודות בגוף לגעת בעצמי כדי להירגע מהמשיכה ומהלחצים. לחשוב על גברים זקנים. לימד אותי כי אנשים טועים לחשוב שמקיימים יחסים מתוך משיכה, אבל זה לא כך, אלא בשביל שיהיו יחסים תקינים בין הגבר לאישה גם אם לא כל כך בא להם. להסביר לו בפירוט אילו גברים מושכים אותי, מה בדיוק מושך אותי במראה ובתכונות שלהם. לספר לו האם אוננתי בין הפגישות לפורנו של גברים, ואם כן, לפרט במה צפיתי ומה דמיינתי. היו משימות שניתנו לי מחוץ לפגישות כמו אוננות לפורנו של נשים, להסתובב בחופי ים, לצאת לדייטים, כאשר אני רואה אישה יפה לתאר לעצמי מה הדמיון שהייתי רוצה שיהיה בינה לבין אשתי לעתיד. לנוע על ציר זמן ולחזור לאני הקטן, שבתחילת גיבוש הזהות המינית, ולשוחח איתו על הדברים שגרמו לי למשיכה ולמה הם שגויים. להפנים שאין עתיד טוב או מקובל למשיכה גברית. שלא אוכל להקים בצורה כזו משפחה. שכולם בוגדים. כולם נואפים. כולם חוטאים. שאני חייב להשתנות. 

יצאתי בסוף כל פגישה מעורער במחשבות ונקיפות מצפון שאני לא מנסה מספיק. שאני חייב להשתנות ושאני אהרוס לעצמי את החיים אם לא אצליח. שאין לי עתיד

הטיפולים דרשו המון כסף, 350 ש"ח לפגישה בכל שבוע-שבועיים, ומכיוון שהסתרתי מהוריי, המימון לא היה קל בכלל. במשך כשמונה חודשים הגעתי אליו ויצאתי בסוף כל פגישה מעורער במחשבות ונקיפות מצפון שאני לא מנסה מספיק. שאני חייב להשתנות ושאני אהרוס לעצמי את החיים אם לא אצליח. שאין לי עתיד. המחשבות הרעות החריפו ככל שהטיפול התקדם עד שנשכבתי במיטה ולא יצאתי ממנה. הרגשתי שאין לי טעם לחיות, שאין לי עתיד, שאני אכזבה. בכיתי שלושה שבועות עד שלא יכולתי יותר. הפנמתי שזו נקודת מפנה, או שאני מסיים כאן או שאני מחשב מסלול מחדש. התקשרתי למטפל והודעתי לו על סיום הטיפול. הוא ניסה לשכנע אותי להגיע לפחות לפגישה אחרונה וסירבתי. התחלתי אט אט לעכל את מה שגרם לי, ולנסות לשחרר את ההשפעות המזיקות של הטיפול. להסיר מעצמי את הסיבות החיצוניות לרצון בשינוי, להפסיק את השיטות ההרסניות לפירוק המשיכה ולהתייחס לאנשים כבני אדם ולא כאובייקטים. עברתי תהליך עמוק ומורכב, לקבל את עצמי באופן פשוט, כמו שאני. סיימתי לברר את הדין והמשפט שהתחוללו בי, יצאתי לחופשי. הדרך הייתה רצופה בייסורים ובהתחדשויות, לפתע נחשפתי לכאב אמיתי, צורב, לצחוק המגיע מבפנים ומתגלגל החוצה, הרשיתי לעצמי להתחיל להתאהב, לרצות להרגיש. את כל הסיפורים על אהבות הילדות הנכזבות, על הזיכרונות המאושרים, ואפילו טעמים משכרים, לצערי הפסדתי. חייתי במציאות אפורה, ללא התרגשויות וללא שיאים. אבל כל זה נכתב בלשון עבר, כי זה מאחוריי. אני עוד מתמודד עם ההשלכות, אך יחד עם זאת מרגיש כל רגע. לא מפספס בדל של רגש ולא מפחד לחוות.

ודרך הסיפור שלי אני פונה אליכם, הנער או הנערה שקוברים את רגשותיכם. אל תטעו כמוני. תשתפו, תורידו את המעמסה מלבכם ופנו ליקרים לכם. גלגל החיים לא מסתובב חזרה, הזמן שתם לא ישוב. תחיו את עצמכם, את מי שאתם באמת. תחיו.

–

• הערת מערכת: אנו מכוונים לכך שכל הסיפורים האישיים באתר יהיו בשם ובפנים. אולם – בשל הרגישות, העיסוק במיניות, תהליכי ההשלמה עם המשיכה, קשרים עם המשפחה, ואף הסכמי סודיות שהמספר חתם עליהם עם המטפל – לא כולם מוכנים להיחשף. שמו המלא של המספר שמור במערכת, כמו גם שם המטפל ומעורבים אחרים. התמונה הינה ייחודית וסופקה על ידי המספר, ונותנת צוהר לעולמו.