ג'וזף ניקולוסי הוא האב המייסד והתיאורטיקן הראשי של טיפולי המרה מהסוג הרפראטיבי.
ניקולוסי אמר בהזדמנויות רבות שהוא רק רצה לעזור להומוסקסואלים שסובלים מהנטייה המינית שלהם. הוא היה סבור שכל ההומוסקסואלים סובלים ממנה מאוד ואלו שטוענים שהם לא – נמצאים בהכחשה שמזיקה להם, ושהטיפול שהגה יכול לשחרר אותם ממנה.
סיפורו של ניקולוסי מתחיל בשנת 1991. בשנה זו נפל דבר בעולם הטיפול של ארה"ב. האיגוד הפסיכואנליטי של ארה"ב, הפסיק לעודד טיפולי המרה להומוסקסואלים, הפסיק להגדיר הומוסקסואליות כסטייה והתיר להומוסקסואלים מחוץ לארון להתמחות בפסיכואנליזה, דבר שהיה אסור עד אז. כמה חברים בכירים באיגוד, שנלחמו בחירוף נפש נגד ההחלטה, עזבו אותו בטריקת דלת והקימו ארגון משל עצמם: "הארגון לחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (NARTH). ניקולוסי עצמו לא היה בין הפורשים, כי מעולם לא היה איש טיפול בכיר או חשוב בשום תחום ואף לא חוקר בעל שם, קל וחומר שלא היה יכול להתהדר בהקמת אסכולה טיפולית חדשה. אך הוא כן היה שותף בהקמת אותו ארגון. וכך פסיכולוג נוצרי-קתולי צעיר מקליפורניה, מטפל קליני לא בולט וחסר השפעה עד אז, הפך לכוכב בינלאומי וגם לאיש די עשיר.
ניקולוסי חיבר ארבעה ספרים, שלושה על טיפולי המרה ואחד – ספר הדרכה להורים על הדרך למנוע התפתחות של נטייה הומוסקסואלית אצל ילדים. האחרון נכתב בשיתוף פעולה עם אשתו – לינדה איימס-ניקולוסי. ארבעת הספרים מלאים בסטיגמות הומופוביות, דעות קדומות, מציגות ללא הרף את כל ההומוסקסואלים כבעלי הפרעה, מופקרים, ילדותיים, מכורים למין ולהרס עצמי ואומללים. הוא פרסם גם מספר פרסומים מחקריים – כולם בכתב עת שמפרסם פרסומים כאלה תמורת תשלום וללא ביקורת אקדמית.
בכל הספרים והמאמרים שפרסם חוזר ניקולוסי על קו מחשבה מסויים שמבוסס על כמה הנחות:
- ראשית, הוא טוען כי אין דבר כזה "זהות הומוסקסואלית", כלומר – אף אחד לא "נולד" הומו.
- לשאלה מדוע יש אנשים שמרגישים שהם נולדו כאלה, הוא עונה כי הם חוו ריחוק מאבא בילדות, ולכן לא הצליחו להזדהות איתו ולפתור את תסביך אדיפוס בצורה הנכונה.
- על בסיס ההנחה ש"דמות האב כגבר" חסרה או חלקית בתוכם, הוא גורס כי הם מחפשים אותו בחוץ אצל גברים אחרים. ברגע שהם עוברים את גיל ההתבגרות, המשיכה לדמות האב הדמיוני הופכת למשיכה מינית.
- בשל החיפוש אחר דמות גברית, טוען ניקולוסי כי חיים של הומוסקסואל לעולם לא יכולים להיות חיים נורמליים או יציבים. הוא לא מחפש באמת זוגיות עם גבר אחר, הוא מחפש את "הגבריות האבודה" שלו ולא ימצא אותה שם לעולם. הוא ירדוף בכל פעם אחרי גבר רק כדי מיד אחר כך לרדוף אחרי הגבר הבא.
- יש לציין כי ניקולוסי הצהיר כי מי שרוצה להחיות כהומוסקסואל – זכותו לעשות זאת. זאת בד בבד תוך כדי שהוא מניח במובלע כי מי שמעוניין לחיות חיים אומללים של סבל, בדידות, הפקרות, השפלה, נטישה, התעללות עצמית, קורבנות ומצעדי גאווה הוללים בין לבין – בבקשה ושיהיה לו לבריאות.
סביב התזות האלו היה הרבה מלל המתיימר להיות טיפולי ובעד רווחת הפרט ההומוסקסואל, אך האג'נדה העיקרית של ניקולוסי מעולם לא הייתה טיפולית. הוא לא ראה את עצמו כאיש טיפול, בטח לא כאיש טיפולי ניטרלי שעוזר לאדם בשעת מצוקתו, ואף הודה בכך בריש גלי. הוא היה סוכן של תפיסה דתית קתולית, שהתלבשה במלל פסיכולוגי ובדרישות "להציג דעה שונה מהמקובל בממסד". הוא הגיע פעמים רבות לכנסים של "גייז לשעבר" קתולים ועודד אותם – אך מעולם לא היה באף אירוע של גייז קתולים, המעוניינים לחיות מחוץ לארון. ניקולוסי טען שהוא "נלחם למען זכויות של גייז" – אך הוא מעולם לא נקף אצבע למען אף זכות חיובית – זכות לחופש מאפליה, זכות לשירות צבאי, להכרה בנישואין ובהורות, זכות לשמש בטיפול ובהוראה וכו". הזכות היחידה למענה ניקולוסי נלחם כל חייו הייתה זכותו של הומוסקסואל להתאמץ כדי לא להיות הומוסקסואל. וכאן, כמו שאומרים בטיפול, התהליך חשוב ולא התוצאה. ניקולוסי לא היה טיפש ולא האמין שהוא הופך את כל או רוב מטופליו לסטרייטים. כשנשאל על אחוזי ההצלחה, הוא דיבר על 30% בערך, כאשר קריטריון ההצלחה השתנה בין ראיון אחד למשנהו. עם זאת, לא מעט גברים הומוסקסואלים, בעיקר ממשפחות דתיות ושמרניות, פנו אליו לטיפול. בישראל ידוע על לפחות אדם אחד שטופל אצלו ועל עוד כמה שניקולוסי משוחח איתם בשיחות אינטרנטיות.
בשנת 2012, חשף העיתונאי גבריאל אראנה שבתור נער טופל ע"י ניקולוסי ואף נאמר להוריו ש"הבן שלהם בוודאות לא יהיה גיי". אחרי עוד עשר שנים, הרבה מצוקות וניסיון אובדני אחד, אראנה נישא לבן זוגו.
בשנת 2015 ניקולוסי לא הורשה להעיד בפני בית המשפט בדיון סביב ארגון ההמרה יהודי JONAH מתוך דעה מוצדקת של השופט שאדם שהוא מטפל המרה לא יכול להעיד על יעילותם של טיפולי המרה. הארגון נסגר בהחלטת בית משפט בסוף 2015.
נפטר בשנת 2017.
–