טיפולי המרה יכולים להיעשות במגוון, רב מדי, של דרכים. אחת הדרכים היא מחנה "חינוך מחדש" למתבגרים ומתבגרות.
קמרון פוסט, נערה חיננית ופיקחית, גדלה אצל דודתה לאחר שהתייתמה מאם ואב.
לאחר שדבר קיום מגע מיני עם נערה אחרת מגיע לדודתה, היא מחליטה לעשות את הדבר הנכון עבורה ולשלוח אותה ל"הבטחת האל".
בהנהלת המחנה חברים שניים: ריק, אדם חביב למראה, "קאנטרי גאי", ואחותו, דוקטורית ומטפלת. האחים החליטו להקים את המחנה יחד לאחר שאחותו "ריפאה" אותו מהמחלה: הוא מצהיר על עצמו כאקס גיי, הומו לשעבר. היא הסמכות החינוכית העליונה, דמות אם מלטפת וכריזמטית אך לב של אבן, שמאוד מפתה לשנוא אך גם מפתה מאוד לרָצות.
הסרט מלווה את קמרון ב"מסע" הזה, עולם מקביל לזה שבחוץ. על פניו נראה רך, מכיל, מלווה בתהליך. התהליך הזה כרוך באובדן העצמיות של אחד מחבריה של קמרון, ובאובדנות של אחר.
לאנחתו הרווחת של הצופה הישראלי, לא נרשמו עדויות למחנות כאלה בישראל. אבל הקווים מקבילים.
שווה לתהות על קנקנם של השמות שניתנו לסרט. באנגלית, miseducation, בתרגום חופשי "חינוך מוטעה". מה רע או מוטעה פה? ה"חינוך" שקיבלה לפני המחנה, או החזרת הרכבת הסוטה למסלולה כפי שנעשה במחנה? האמנם חינוך זאת הדרך? האם למדה קמרון מהחברה שלה להיות לסבית? והאם חינוך בתלבושת אחידה הוא הפיתרון עבור לסבית כדי שתחזור למוטב ותימשך לגברים?
המחנה המתואר בסרט מרוצף בכל מיני מפגשים: קבוצות תמיכה, שיחות אישיות, ועוד. ניכר מאוד שהצד הרגשי מדובר מאוד, ומנוּוט ביד רמה על ידי מנהלת המחנה. ילדים רכים, שעד המחנה הזה לא דיברו על הרגשות שלהם עם אף אחד, פתאום מתחילים לדבר עם עצמם. התהליך הזה כשלעצמו מזכך ומשמעותי מאוד עבור כל אדם על פני האדמה. אך הזיכוך הזה הוא אחד השקרים של טיפולי ההמרה. כל אדם שעובר טיפול המרה עובר תהליך פנימי, מתמודד עם עצמו, מתעמת עם עצמו, מכיר את עצמו, את הרגשות והרצונות שלו טוב יותר. חלק מהאנשים יעידו שהתהליך קידם אותם, חלקם הקטן מרגישים כיום יותר טוב. אך בסופו של דבר השקר נשאר – עבור כולם: הנטייה נותרה כשהייתה.
לאחר זמן במחנה, כאשר קאם כבר מבינה לאן זה הולך ואיפה היא עומדת, היא מנסה לדבר על לבה של דודתה. אמה החורגת אומרת לה בלקוניות "את לא רוצה שתהיה לך משפחה יום אחד?". וקמרון, בגילה הצעיר, נאבקת לא להיקמל, דווקא נמצאת בעיצומו של תהליך לבניית משפחתה החלופית – חמה, מכילה ואוהבת.
"פיתחתי הומופוביה פנימית כדי להדחיק את מצבי" – ראיון עם יוצרת הסרט אמילי דנפורת' באתר הארץ, 21 באוגוסט 2018
*בסרט מופיע עירום נשי.
הביקורת נכתבה על ידי גיל פרידמן
