בתגובה לפניית אגודת איט"ם – האגודה הישראלית לטיפול מיני
במענה לשאלתכם בעניין טיפול המרה (Conversion therapy) אקדים ואומר כי בתשובתי זו אין כל התייחסות, ובוודאי לא ערעור על כך שמעשה של משכב זכור, דהיינו יחסי מין אנאליים בין גברים, הוא איסור מן התורה שנכפלו בו הלאווים (ראו ויקרא י"ח כ"ב; שם כ' י"ג, וברמב"ם ספר המצוות לא תעשה ש"נ; רמב"ן על התורה לדברים כ"ג י"ח; ספר החינוך מצוה כ"ט וכו').
כמו כן יש להעיר כי ככל הנראה, לא כל בעלי הנטיות הללו שווים במידת משיכתם המינית הזו, המניעה אותם לקיום יחסי מין הומוסקסואלים, וכי ישנן דרגות שונות בכוח המשיכה הזאת. כלומר, לא כולם יוכלו לטעון כי הם "אנוסים", ואף שמבחינה הלכתית אין "דין אנוס" במשכב זכור, כי "אין קישוי איבר שלא מדעת" (עיינו יבמות נ"ג ע"ב; רמב"ם איסורי ביאה א' ט' ושם סנהדרין כ' ג'). על כן, תשובתי זו מתייחסת אך ורק לשאלה: האם טיפולי המרה מותרים על פי ההלכה, או לא.
בחומרים שהובאו בפניי מאת ה-Independant Forensic Expert Group, קבוצה גדולה של מומחים לרפואה לענייני מיניות, נטען:
א. שטיפול זה, לפי עדויות מוסמכות כלל אינו אפקטיבי.
ב. הטיפול עלול לגרום לסבל רב, פיזי ופסיכולוגי, אפילו ארוך טווח עם תוצאות של נזק חמור.
ג. חלק משיטות ההמרה יש בהן משום עינוי (torture) ועל כן גופים בינלאומיים חשובים כללו את הטיפול הזה במסגרת המעשים האסורים משום עינוי. לכן טיפולי המרה נאסרו בכמה מדינות, כגון ארצות הברית, וארצות אירופה בשל הסכנה הטמונה בהם, שעשויה להגיע עד לכדי סכנת נפשות. והרי ידוע כי ישנו אחוז משמעותי של מטופלים שאיבדו עצמם לדעת בעקבות טיפול זה.
ואולם אלה הרבנים ואנשי הדת (ואף רופאים ופסיכיאטרים בכללם) הדוגלים בשימוש בשיטה זו, טענתם היא שהם עושים כן בכדי להציל את האדם מהעבירה, וכמובן חושבים הם כי ישנה תועלת במעשיהם. ואף אם יש בהנהגתם משום כפיה, הרי זו כפיה להרחיק את האדם מן העבירה.
ועל כן נשאלת השאלה, האם בכדי להרחיק את האדם מן החטא – חמור כפי שיהיה – מותר להשתמש בשיטה שישנו ספק ביעילותה וגורמת צער וסבל למטופל, ואפילו כשהדבר נעשה בהסכמתו. וגדולה מזו, האם הדרך הזו מותרת כאשר יש גם ספק בדיני נפשות.
ודומה כי התשובה לכך פשוטה למדי, כי כלל קבוע הוא ש"גרמא" – קרי "גרמי-בנזיקין", אסור. כלומר, אסור לו לאדם לגרום נזק לחברו על ידי מעשה או דיבור, אם בממון – ואכן הטיפול עולה בממונו של המטופל – ואם בגופו ונפשו. לא זו בלבד אלא ששכנוע לעבור טיפול זה, הוא בבחינת גרמי בדיבור, ובייחוד כאשר מדובר במומחים (לדעתם), שהאיסור בו חמור מזה שבהדיוטות. וגדולה מזאת, כאמור, הנזק הוא נפשי ואפילו עד איבוד עצמי לדעת כתוצאה מטיפול שיש משום ספק ביעילותו. הרי לנו קו"ח בן קו"ח שהדבר אסור, גם אם הסכים המטופל, שהרי אין אדם בעלים על גופו, ואין לו רשות לחבל בעצמו, או לתת רשות לאחר לעשות כן.
אמנם מצינו מצבים שבהם ההלכה התירה לרופא לכוף את דעתו על החולה נגד רצונו. אלא שזה רק במקום שישנו ספק לחייו של החולה. וגם אז ההיתר הוא רק כשאין חשש לכך שעצם מה שמכריחים אותו לא יגרום לו לסכנה עוד יותר גדולה (ראו מגן אברהם יו"ד ס' שכ"ח ס"ק ו' ואגרות משה חיו"ד, ח"ד ס' כ"ד אות ו'). אבל כאשר ישנו ספק בתועלת הטיפול וודאות בנזק שבו, ברור שהכפייה אסורה. יצוין שהשימוש כאן במונח חולה אינו אלא לצורך הדיון ההלכתי ואין בו בכדי הכרעה על מעמדם של בעלי הנטיות המיניות שאנו עוסקים בהן. בנוסף לכך, גם אלה שהתירו לכוף את האדם לקיום מצוות, לא סברו כן בנוגע להרחקת אדם מעבירה, דהיינו מניעת איסור לא תעשה (ראו רמב"ם, ספר המצוות שורש ד'; אנציקלופדיה תלמודית כרך ל"ב ערך כפיה, סעיף ב', עמודות כ"ה-ל').
המורם מכל זה, שלפי דעתם של מומחים אף אם לא מוסכם הדבר על הכל, ביודענו שישנה גרימת סבל ואף סכנת נפשות, ובהסתפק אם ישנה באמת תועלת בטיפול ההמרה, נראה ברור בעיניי כי מבחינה הלכתית השימוש בדרך זו אסור בהחלט, גם אם זה רצונו של הפונה. יודגש שדברים אלה הם רק על דעתי האישית וראוי לצרף להם הסכמתם של רבנים נוספים.
דניאל שפרבר, ירושלים, התש"ף
פסק ההלכה המלא כולל הנספחים:
האם טיפולי המרה מותרים על פי ההלכה? פסק הלכה מאת הרב דניאל שפרבר