בהיבט הדתי

כמעט שלא ניתן לדבר על טיפולי המרה בלי ההקשר הדתי. חלק נכבד מהמורכבות סביב קבלת הזהות המינית כרוכה ברגש הדתי הסוער ובשברי המידע על יחס היהדות וההלכה ללהט"ב. לכן כאן המקום לפזר את הערפל ולהתייחס לשאלות המהותיות בלי פחד. מה יחס היהדות להומוסקסואליות? מה עם פריה ורביה? מסירות נפש? ובעיקר – האם אפשר גם אחרת?

היבט הלכתי

כדי שבכלל ניתן יהיה לדבר הצורך או חוסר הצורך בטיפולים לשינוי הנטייה/הזהות המינית, צריך לסקור את עניינה של הנטייה ההומוסקסואלית והלסבית בהלכה.

בתורה כתוב: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. עובדה שמרבים לציין אך לא מרבים להתבונן בה כראוי היא שהתורה מתייחסת אך ורק למעשה מסויים. היא ממילא לא מתייחס למעשים אחרים ועוד יותר שאיננה מתייחסת לנטיה ולזהות ככלל.
לאיסור משכב זכר יש הגדרה ברורה: כמכחול בשפורפרת, חדירה אנאלית. כל דבר אחר, גם אם אסור ברמה כזו או אחרת איננו בכלל איסור משכב זכר. ישנה מחלוקת ראשונים להלכה אם חלים על משכב זכר דיני הרחקה מן העריות, כמו איסור נישוק וחיבוק וכדומה אבל היא צדדית- מדרבנן ולא חלק מהאיסור עצמו. לגבי אקט מיני בין שתי נשים הדבר שנוי במחלוקת- יש אומרים שיש איסור תורה בדבר מדין "מעשה ארץ מצרים" אך איננו איסור עריות אלא איסור לאו בלבד ויש אומרים שאיננו אלא איסור חכמים-מדרבנן. את כל אלו ועוד יש להביא בחשבון כשנכנסים לדיון, הן להקל והן להחמיר.

מעודדי טיפולי המרה שמבקשים להתבסס על טענות הלכתיות יותר ולא רק על מטא-הלכתיות פורחות באויר ידברו על הימנעות מאיסור. אכן בחז"ל אנחנו מכירים מושג כזה ועליו אף נאמר שלמרות שע"מ לקיים מצווה צריך לוותר עד חומש מכספו הרי שכדי להימנע מאיסור על אדם למסור את כל ממונו. חלקם אף ידברו על חומר איסור עריות שעליו צריך אדם גם למסור את נפשו ממש (טיעון שלא חל כלל על נשים חשוב לציין).

אבל אם בשפה הלכתית באים לדבר אז יש לבדוק איך והאם הדברים יורדים למעשה, ולא זה חסר משמעות. כי אכן לגבי עצם האיסור, דהיינו עשיית המעשה הספציפי שאסרה התורה חויבנו לתת את כל ממוננו ואדם שאין לו מה לאכול אלא שרצים צריך לתת את כל אשר לו כדי שיהיה לו משהו כשר לאכול. אבל אם אין מדובר במציאות בה אדם יעבור ממש על איסור, או שלא ודאי שיעבור עליו כלל אלא רק רוצה להימנע מלהגיע למציאות שיכול לעבור על  איסור- אין כל מקור לחייב דבר כזה ולהפך, חל עליו איסור לבזבז את כספו. שכן אפילו על מצווה אסור יותר מחומש כדי שיוכל להמשיך לחיות ולעבוד את ה', קל וחומר דבר שאין בו שום חובה מצד עצמו.

 ובכלל, גם לגבי איסורי יהרג ואל יעבור, כולל עריות, שגם שם כמובן מדובר דווקא במציאות שאדם עובר על האיסור ממש וכו'- נפסק להלכה שיהרג בדווקא ואל יעבור- דהיינו במציאות של כפיה, אבל אסור לאדם להרוג את עצמו גם אם זה כדי שלא לעבור על איסור חמור. זה אמנם אכן מלמד אותנו על חומרת העבירה ועל המאמץ ומסירות הנפש במובן הנפשי והרוחני שאדם צריך לעשות כדי שלא לעבור עליהן אבל בשורת הדין יש גם איסור על אדם להביא את עצמו לכלל סכנה או מוות ח"ו ומזה אסור להתעלם.

עוד צד הלכתי שיש בדבר הוא חיוב פריה ורביה המבוסס על הדעה (הדי רווחת הלכתית יש לציין) שאת מצוות פריה ורבייה מקיימים רק ב הבאת ילד ביולוגי (להוציא ילד מאימוץ וכדו') ושדרך קיומה הוא בקשרי נישואין בלבד. על תפיסה הלכתית זאת נבנה עולם מחשבתי, מטא-הלכתי בהקשר לערך המשפחה ה"נורמלית". גם אם נניח שאן אין דרך לקיים את מצוות פרייה ורביה (מה שלא ברור מאליו בכלל) יש לתת את הדעת למציאות של פטור ממצווה מסויימת. אדם שאיננו יכול פיזית לקיים מצווה מסויימת (כמו חולה ביום כיפור או בפסח ולא יכול לאכול מצה) כשמו כן הוא: פטור מהחיוב במצווה הזאת ואין עליו כל חיוב לנסות להיכנס לכלל החיוב במצווה ק"ו שלא להוציא על זה ממון ולהסתכן על זה.  

היו כבר רבנים שהעלו שמצד האמת לו היה בידנו טיפול שמוכח כיעיל בצורה מאד ברורה ובסיכון סביר הרי שהיתה חובה עקרונית לגשת לטיפול כזה אך, מכיון שאין בימנו טיפול כזה והרבה מאלו שנשלחים ל"טיפולים" שונים מדווחים על פגיעות עמוקות בנפש ועל סכנה נפשית של ממש הרי ש: חמירא סכנתא מאיסורא.

*כל הנאמר כאן הולך ע"פ תפיסת ההלכה האורתודוקסית

נכתב ע"י: רפאל פוליסוק