במדריך שלהלן, ננסה לשרטט מספר קווים שיעזרו בזיהוי של טיפול שעלול להיות בעייתי מבחינה אתית ופוגעני מבחינה רגשית. הרשימה מנוסחת בלשון זכר, אך הדברים מופנים לגברים ונשים כאחד. מטרת המדריך היא לסייע לאנשים שפונים לטיפול רגשי עקב קונפליקט עם נטייתם המינית וזהותם הדתית.

מה בעצם הבעיה עם טיפולי ההמרה?

  • מבחינה היסטורית, רוב הטיפולים המכוונים לשינוי הנטייה המינית ההומוסקסואלית התבססו על תפיסתה כסטייה, מחלה או הפרעה. בתור שכאלה, הם פגעו בדימוי העצמי של הפונים ושימרו אצלם את תחושת האשמה, הבושה וההלקאה העצמית.
  • רבים מהמטפלים שהיו עסוקים בטיפולים אלו בעבר, עשו מאמצים על מנת לשמר את הגדרת הנטייה ההומוסקסואלית כסטייה והפרעה, והיו מעורבים בפועל באפליה ודיכוי של אנשים הומולסביים בתחומי חיים שונים (תעסוקה, שירות צבאי, זוגיות, הורות , טיפול רפואי ועוד).
  • גם בהווה, רוב מטפלי ההמרה מתנגדים בדרך כלל לשוויון מלא כלפי אנשים הומולסביים.
  • לעתים קרובות, כל מצוקה או בעיה נפשית אצל מי שפונה לטיפול המרה מתפרשת ככזו שגרמה לנטייה ההומולסבית או נובעת ישירות ממנה. הדבר מקשה על קבלת טיפול רגשי מקצועי.
  • בדרך כלל, מטפל המרה אינו בעל ידע מקיף לגבי הנטייה ההומוסקסואלית ושלבי גיבוש הזהות ההומוסקסואלית, ולא יהיה מוכן ללוות את הפונה לגיבוש זהות הומולסבית בריאה וחיובית, במקרה שהמטרה של שינוי הנטייה המינית לא תושג.

מכל הטעמים האלו, פניה לטיפול שכזה עלולה להיות בעייתית. להלן מספר המלצות כיצד ניתן לזהות מטפל שהטיפול שלו עלול להיות בעייתי ופוגעני. כיצד יודעים מיהו מטפל המרה ומי לא?

  1. אם המטפל שלך מגדיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית כ"סטיה", " מחלה", "פרוורסיה", "תסמונת" או כל מילה שיפוטית או שלילית אחרת – קרוב לוודאי שזהו מטפל המרה.
  2. טענה שנלווית לכך הרבה פעמים, אומרת ש"ב-1973 הוציאו את ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי (DSM) רק בגלל פוליטיקה". מי שמשמיע את הטענה הזו – בדרך כלל מטפל המרה.
  3. אם אתה פונה לטיפול מקצועי – דאג לכך שהוא יהיה באמת מקצועי: אם מדובר בפסיכולוג או עובד סוציאלי – תבדוק שהאיש לפניך הוא אכן פסיכולוג או עובד סוציאלי. אם מדובר בתואר מעורפל יותר, כמו "פסיכותרפיסט" או "יועץ", תבדוק באיזה בית ספר לפסיכותרפיה בן אדם למד. וגם תבדוק, אם בית ספר כזה אכן קיים. כנ"ל לגבי מי שמגדיר את עצמו "מאמן".
  4. בנוסף לסעיף הקודם – כידוע, פסיכולוגים אינם נותנים הסכמות לספרים רבניים. באותה מידה, רבנים לא יכולים "לתת הסכמות" לאנשי טיפול. אם רב אומר על מישהו "הוא פסיכולוג נפלא ועזר להרבה אנשים" – זאת לא סיבה לסמוך על זה.
  5. מותר ומומלץ לשאול את איש הטיפול, האם הוא בעל ידע מקצועי לגבי נטייה מינית, מכיר את שלבי ההתפתחות, ועוד. אם לא, הסיכוי שלו להגיש לך עזרה מקצועית קלוש.
  6. אין שום פסול להתעניין בחיי החברה של המטפל שלך. לשאול האם יש זוגות ומשפחות של הומואים ולסביות בסביבתו החברתית. אם הוא משיב שאין – מותר לשאול למה. אם הוא מתחמק מהתשובה – ניתן להתעקש או להבין את הרמז.
  7. זה בסדר גמור שמגיעים לטיפול עם כוונה לשנות נטייה מינית, אן לפחות לבחון זאת בתור אופציה. אבל אם אכן זו המטרה, יש לדבוק בה ולא לאפשר "למרוח" את הדברים. אל תקנו אם מישהו אומר לכם: "גם אם הנטייה המינית לא תשתנה, הדימוי העצמי יעלה וכו". יש לכם מטרה, תבדקו אם המטפל נכון לסייע לכם להגשים אותה.
  8. בהמשך לאותו עניין: תתעניינו מה המטפל שלכם חושב שנכון לעשות במקרה שהנטייה המינית שלכם לא תשתנה. ספציפית, האם הוא מוכן יהיה לסייע לכם בגיבוש זהות הומולסבית חיובית? והאם הוא ליווה מטופלים בעבר שביקשו ממנו בקשה דומה? האם יש לו בעיה עקרונית עם בקשה כזו?
  9. תשאלו את המטפל מה הוא חושב על חיים הומולסביים ועל זוגיות הומולסבית באופן כללי. האם בזוגיות כזו ניתן להיות מאושר? מסופק? להתמיד לאורך זמן? להביא ילדים? אם המטפל מציג לכם תמונה שלילית גורפת של יחסים הומולסביים, רוב הסיכוי שהוא מטפל המרה.
  10. ולבסוף, אל תפחד! אתה חי בעולם שבו יש הרבה אנשי טיפול שיכולים לעזור לך בהתמודדות הלא פשוטה של נטייה מינית מול זהות דתית. איש טיפול כזה יכול להיות דתי או חילוני, גיי או סטרייט, גבר או אישה והוא גם לא חייב להיות יהודי. הוא צריך להיות רק איש מקצוע שמחויב לאתיקה, מקצועיות ושקיפות.
  11. כמובן, ייתכן שתבחר שלא להקשיב לכל ההמלצות לעיל וזו זכותך: אתה אדם בוגר ואחראי להחלטות שלך. אתה תוכל לגשת לטיפול אצל אדם שמפגין סטיגמות הומופוביות או מסגיר חוסר ידע או שהרקע המקצועי שלו אינו ברור. שיהיה לך בהצלחה. יתכן שתסיים את הטיפול ותמצא את האושר ההטרוסקסואלי שעליו חלמת. יחד עם זאת, יתכן גם שכעבור תקופה תמצא את עצמך עם פחות כסף, פחות כוחות נפשיים, פחות דימוי עצמי חיובי ועם אותה נטייה מינית כפי שהייתה.

המדריך נכתב ע"י זאב שביידל, עובד סוציאלי ומטפל, ומבוסס על מאמר בבלוג שלו.